למירי הגענו דרך כתבה בבנין ודיור (התאהבתי בעיצוב שבכתבה ובעובדה שזו היתה הכתבה היחידה שבה היה רשום גם תקציב השיפוץ).
כשגיליתי שהיא גרה לידינו בגני תקווה הרגשתי שזה גורל (כשהתקשרתי אליה ואמרתי את זה היא לא הבינה על מה אני מדברת). ואכן, גורל זה היה.
הבית שקנינו ונדרש לשיפוץ היה מאתגר, אבל לי היו חלומות ושיגעונות שפשוט לא הסכמתי לוותר עליהם – אני לא הסכמתי לוותר ומירי אתי. אין חלום ורצון ושגעון, שלי או של זיו, שלא הוגשמו בבית הזה, גם אם זה כלל לחזור לשולחן השרטוטים שוב ושוב ושוב עד שיימצא הפתרון המדויק והאולטימטיבי.
כל הזמן שמעתי מסביבי סיפורים על המאבק בין המעצבת ללקוחות – מעצבות שמנסות לכפות את רצונן על הלקוחות מצד אחד ולקוחות שמנסים לעצב בעצמם. לא הבנתי על מה מדובר כי בינינו לבין מירי פשוט היה סיפור אהבה – היא ידעה בדיוק איפה חשוב להתעקש קצת יותר ואיפה לשחרר, להגיע מייד כשמתעוררת בעייה בשטח, למצוא פתרונות תוך כדי תנועה והכל תמיד במקצועיות, בקלילות ובחיוך, בלי להתקטנן, והכי הכי חשוב להכיל את ההיסטריה והלחץ שלי (והיו הרבה כאלה) בסבלנות ובאהבה (ואם אפשר עם איזה כוס יין).
התוצאה היא בית שכל יום מחדש אני לא מאמינה שהוא שלנו. אין דבר שהייתי משנה בו ובתוך כל זה זכינו גם בחברה.

שמרית